חסד גדול עשו המקרים האחרונים
שעלו לכותרות על התנכלויות לנשים עם בנימין נתניהו וממשלתו. קל מאוד
לצאת בקריאות שבר נגד מקרים של יריקות וקללות על ילדה קטנה בבית-שמש,
להודיע בנחישות שלא יעלה על הדעת שתהיה הפרדה בין גברים לנשים, לשלוח
את דובריו ושריו להודיע ש"לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל יתרחשו
מקרים כאלה" ועוד.
חסד גדול נעשה, מאחר והמקרים האחרונים בהם עסקה התקשורת בתוככי הציבור
הקיצוני החרדי הסיטו את תשומת הלב מהסיבה שבגללה הגיעה אפליית נשים
לידיעת הציבור. להזכירכם , נושא הדרת הנשים עלה לכותרות לא בגלל
הפרדת גברים ונשים ב"מאה שערים", אלא בגלל סירובם של צוערים
בקורס קצינים להיות נוכחים בטקס בו שרו נשים משום "קול באישה
ערווה". מקרים נוספים כמו סירוב תלמידי המכינה הקדם-צבאית בעלי
לשמוע הרצאה מפי אישה בעת ביקור ב"כנסת", ואחרים הוכיחו
שקיימת תופעה של התחרדות הציבור הדתי לאומי, תופעה ממנה הזהיר אפרים
הלוי באומרו ש"סכנת ההתחרדות גרועה יותר מסכנת הגרעין האיראני".
חסד גדול, מאחר וקל לצאת נגד הקיצונים החרדים, רוב הציבור הישראלי
אינו "מת" עליהם, הם אינם משרתים בצבא, הם מתבדלים, רובם
אינו מכיר במדינת ישראל שלא לדבר על מלבושם החריג, ובעיקר חלקם אינו
משתתף בבחירות לכנסת. הרבה יותר בעייתי להשתלח בציבור הדתי הלאומי
המתחרד, ציבור אשר בניגוד לציבור החרדי שחי בחומותיו ומצפה לביאת
המשיח, משתלב בצה"ל, בכנסת, במשרדי הממשלה ובעיקר משתתף בבחירות.
בשנה האחרונה אני עוסק בהקמת אתר אינטרנט המרכז את פועלו העיתונאי
של אבי ר' נח זבולוני. אבא כתב במספר עיתונים, והיה מקורב מאוד לנטורי
קרתא ולעדה החרדית. במסגרת איסוף החומר נחשפתי לחומרים רבים משנת
הקמת המדינה ועד שנת 1995. עיון בחומרים מראה, שכל הנושאים עליהם
נזעקים היום קרו גם בעבר, לאורך כל שנות המדינה.
להלן מספר דוגמאות:
- 26.10.1986
- רבני בני-ברק פסקו כי בקווי האוטובוסים הציבוריים העוברים בבני-ברק
(קו 54ב') תהיה הפרדה בין גברים לנשים: נשים ישבו בצד ימין וגברים
בצד שמאל. ואם יחסר מקום לנשים בצד ימין, אז ישבו הנשים מאחורי
הגברים.
- 22.5.1974
- בד"צ העדה החרדית פסק להפסיק בניית בית ספר חרדי לבנות בירושלים,
מאחר והוא היה ממוקם בקרבת ישיבה.
- 31.10.1990
- החרדים דורשים תורים נפרדים בחלוקת ערכות המגן בזמן מלחמת המפרץ.
- 28.12.1990
- בני ברק סוערת בגלל נשים המנקות רחובות.
- 23.7.1991
- בד"צ העדה החרדית הזהיר את הציבור החרדי הנוסע להתרחץ במעיינות
מרפא מפני נסיעה מעורבת של גברים ונשים באותו אוטובוס, משום האיסור
החמור של פריצות.
אמת, קיימת הקצנה מסוימת, שעולה לכותרות מדי פעם, חסידי "תולדות
אהרן" תמיד נחשבו לקיצונים שבקיצונים. "נשות הטאליבן"
היא תופעה מסוכנת ומפחידה עד כדי כך שאפילו העדה החרדית יוצאת כנגדה.
אבל באופן כללי, לא חל שינוי משמעותי בהתנהגות העדה החרדית הם חיו
באוהליהם, ונזעקו רק כאשר הופר הסטאטוס-קוו. במקרים אלה יצאו למלחמות
ולהפגנות: בריכת המריבה בירושלים, הפגנות השבת, כביש בר-אילן, בניה
על קברים וכיוצא בזה.
לעומת זאת, ההתחרדות בקרב הציבור הדתי-לאומי, היא תופעה חדשה יחסית.
בכתבה מה- 10.8.92 שכתב נח זבולוני, נאמר: "
חרדים בבני ברק
קובלים שחברי תנועות הנוער הדתיות 'בני עקיבא' ו'עזרא' נאספים ברחוב
רבי עקיבא ויושבים בנים ובנות גם יחד". היום לא בטוח שאפשר
היה לכתוב משפט זה.
בתנועת "בני עקיבא" שהייתה ליברלית (וגם כותב שורות אלו
נמנה בעבר על שורותיה), המשפט "קול באישה ערווה" לא היה
יכול להיאמר. אך בשנת 2010 מצאתי את המשפט הבא: "
תנועת 'בני
עקיבא', רצתה להשתתף בצעדת הל"ה אך גם איימה להיעדר ממנה מאחר
שבטקס הסיום היו אמורות לשיר חיילות".
נכון, על פניו נראה, כי אין להשוות בין המקרים: אלימות נגד ילדים,
לעומת סירוב להשתתף בטקס בו מופיעות נשים. אבל זו רק תחילת הדרך.
מגמת ההקצנה תימשך גם בקרב הציבור הדתי-לאומי. לאט אבל בבטחה, יהיה
מובן מאליו שבטקסים רשמיים לא יופיעו נשים. ההדרה תעלה שלב, תמיד
תוך מתק שפתיים וטיעונים מסוג "כבודה של בת-מלך פנימה".
כוחם של הרבנים הקיצוניים, אלה הטוענים ש"מוטב לעמוד מול כיתת
יורים מאשר לשמוע שירת נשים" יגבר, והקריאות להקמת מדינת הלכה
והבאת המשיח באופן פעיל ילכו ויתגברו.
וכאן טמונה הסכנה, מאחר ובניגוד לקורה בבית שמש, מגמות אלה, ישפיעו
גם ישפיעו על אורח חיינו.
אבל כאמור, בנושאים טעונים אלה לא יתעסקו בנימין נתניהו וממשלתו,
אם מפחד המתנחלים, אם מפחד בוחריו ואולי בכלל מתוך הסכמה שבשתיקה.
