התנתקות חד-צדדית (מאוד)

צה"ל או משטרה? מי יבצע את תוכנית ההתנתקות? למרות חשיבותה של השאלה
זו אינה הבעיה האמיתית, אין לשאול מי יפנה אלא דווקא מי יפונה. נסיון
להתעלם מתשובה יכול בסופו של דבר למוטט את החלום הציוני.

ההתארגנות מעוררת הקנאה של 2000 איש שהגיעו במהירות שיא, מנעו את פינוי
שלושת הקרוואנים מהמאחז הכמעט-חוקי "גבעת אסף" וגרמו לנסיגת כוחות צה"ל
המפוארים בבושת פנים מחזקת את טענתנו. לנגד עינינו קמה קבוצה מאורגנת
היטב, חמושה במיטב הנשק שלדעתה החוק והמשטר הנהוגים במדינת ישראל
הם בגדר המלצה בלבד. לאור זאת רק שוטה מושלם יאמין שקיימת אפשרות לפנות
את נווה דקלים שלא לדבר על גוש קטיף.

איזה סיכוי יש לממשלת ישראל מול אוכלוסייה אשר יכולה להשקיע את מיטב
זמנה ומרצה בבניית שרשראות אנושיות, בדילוג מהתנחלות למאחז ובהכנות
לפינוי שכנראה לא יבוא . קבוצה שאינה צריכה להשחית את זמנה בדברים בטלים
כעבודה ופרנסה תודות ליותר מ 100 מיליארדי הדולרים שהענקנו להם ביד נדיבה
(והיד עוד נטויה), קבוצה שחלקים ממנה מצהירים ללא בושה שאם יהיה נסיון
לפנותם, ישפך דם (מי נתן להם רובים ?). קבוצה המאמצת את חוקי מדינת ישראל
רק כאשר הם מתאימים למשנתם (לא מקרה הוא ש- 100% מחברי הכנסת החשודים בהצבעות כפולות הם תושבי התנחלויות).

האפשרות ההגיונית היחידה היא התנתקות חד-צדדית - תכריז ממשלת ישראל על
ניתוק מוחלט מיהודה שומרון וחבל עזה, מהעם הפלשתינאי ומאחינו המתנחלים,
הם לדרכם ואנו לדרכנו. יחליטו הם על צורת הממשל המתאימה להם, ממלכת
יהודה, קונפדרציה עם הרשות הפלשתינאית, או מדינת אפרטהייד, אנחנו לא
בעסק!

כן, הצעתנו מביאה פילוג, אבל האם עדיפה התמודדות עם מנהיגים קיצוניים
והמון מוסת המוכן להקשיב רק לכהן הדת המקומי, האם עדיפה מלחמת אחים
הנדרשת לטיפול בקבוצות מתנחלים מאורגנות היטב והסוברות שהמטרה מקדשת את האמצעים?
נראה שלמרות חשיבותו של "האיחוד הקדוש" במקרה זה עדיף להיפרד מאשר לצעוד שלובי זרוע מעבר לשפת התהום.